עם תחילת הבנייה המתועשת בתחילת שנות העשרים, כאשר למעשה לא היתה כל דרך אחרת להוביל את חומרי הבנייה, החלו לשטוף את העיר בדואים על גמליהם. שיירות שיירות היו מגיעים אז לעיר ומשתלבים בענף הכרייה וההובלות, עד כי במהרה דבק בעיר הכינוי 'עיר הבדואים והגמלים'.
בשנת 1925 היו בעיר לא פחות מ-2,800 בעלי גמלים, 2,300 מתוכם בדואים והשאר יהודים שניסו להשתלב במקצוע החדש, ללא הצלחה. שיירות שיירות היו מהלכים אז בעיר, קשורים בשרשרת אחד לזה שלפניו, צווארם עקום כסימן שאלה, אוזניים קטנות, עיניים מצחיקות ועצובות, ושפתיים גדולות ומסורבלות, נעות בתנועות סיבוביות וחושפות מפעם לפעם שיניים גדולות צהובות, כמו חול הזיפזיף שעל גבם. מהלכים היו שקטים ועצובים בכניעה בלתי מובנת אל מול גודלם ועוצמתם, נושאים את סבלם בדממה. הארגזים היו משפשפים את גופם, מכאיבים ופוצעים, מי הים שנטפו מהם היו צורבים את הפצעים, ואלה המשיכו להלך בשלווה ובראש מורם.
ברי המזל שבהם זכו מפעם לפעם ליום חופש ב'גבעת הגמלים' – גבעה מרוחקת צפופה עצי שקמה, שבאביב היתה מתכסה בפרחים וריח הפרדסים סביבה שיכר את האוויר. לשם הובאו הגמלים למנוחה קצרה, שם היו מורחים את פצעיהם, ובין לבין היו משוטטים להנאתם נטולי רסן, לועסים מעלי השקמים או אפילו נשכבים על גבם ומשתכשכים בעשבים ובפרחים. ואז חוזרים לשגרת העבודה.
מודעות לסבלם של הגמלים לא היתה אז, ותושבי העיר ראו בהם מטרד. במיוחד תושבי השכונות הצעירות נורדיה ותל נורדוי, שבלילות היו הגמלים צועדים בסמוך לחלונם ומונעים את שנתם. את כביסתם לא יכלו להשאיר עוד תלויה ליבוש במהלך הלילה, כי בבוקר לא היה נשאר דבר, לפעמים אף החבל היה נעלם. לא פחות מהגמלים התקוממו נגד בעליהם הבדואים, התושבים החדשים והבלתי קרואים של העיר, שלא פעם היו משתוללים ומכים ביהודים שנקלעו לקרבתם, עד כי לעיתים ראו בהם איום ממשי על המשך קיומה וצמיחתה של העיר כפי שהכירו אותה. את חול הזיפזיף היקר של העיר היו הבדואים כורים אל גמליהם ככל העולה על רוחם, ומי שהעז להתעמת איתם אויים ואף הוכה באלות וסכינים. חוף הים עצמו הפך לנתיב גמלים קבוע עבורם, וכמוהו גם הרחובות הראשיים. פקקי התנועה שגרמו לא נראו שהפריעו להם כהוא זה.
במהלך שנות השלושים ועד סופם, כשהעיר הפכה לסואנת וצפופה, התמעטו הגמלים עד שנעלמו כליל, לרווחתם של התושבים. גבעת הגמלים נבלעה גם היא בעיר, כל השקמים למעט שלוש נעקרו, בצידה האחד נבנה בניין 'הבימה' ושאר השטח הפך למשתלה עירונית, שעליה נבנו לימים היכל התרבות וביתן הלנה רובינשטיין.
ואנו נשארנו עם התמונות היפות ומשובבות הנפש הללו. אבל לפחות במקרה הזה – הנוסטלגיה מתעתעת.
תמונות נוספות מובאות באלבום מיוחד כאן.
–
תגובות