הבית ברחוב השחר 4 עדיין ניצב על תילו. הבית היפה שבתמונה נבנה ע"י הגברת חנה יפה בשנת 1914 והוא אף פעם לא נהרס. אלא שעשרים שנה אחר כך החליטו יורשיה להוסיף לו קומה, ועל הדרך להקנות לו מראה מודרני יותר. וכך הוא נראה מאז.
והבית הזה נושא עימו גם סיפור ישן ואפל. זהו סיפורה העצוב של החלוצה לאה לונדון:
–

לאה לונדון היתה בת כשבע עשרה כשעלתה ארצה בשנת 1925 כדי לקחת חלק במפעל הציוני. בת למשפחה אמידה ברוסיה, כבר שם היתה פעילה ציונית בולטת, החליטה לעזוב את משפחתה ולעלות בגפה ארצה. תופרת היתה במקצועה. אלא שכעבור כשנתיים נדבקה במחלת השחפת חשוכת המרפא. במהרה חבריה עזבו והיא מצאה עצמה בודדה בלי כסף ובלי פרנסה, ובלי קורת גג. מרגע שאובחנה כחולה סופנית הרשויות כמו גם אגודות הצדקה למיניהן, אפילו 'אגודת העזרה לחולי השחפת', העדיפו להתעלם ממנה ולא לבזבז עליה משאבים.
בתחילת 1928 היא מצאה לה מקלט זמני על מיטת ברזל רעועה כאן במרתף הדחוס והעבש של הבניין. בימים היתה מתרוצצת ומתדפקת על דלתות רופאים ובתי חולים ואגודות צדקה ומתחננת לעזרה, לטיפול, למקום להיות בו. אך בסוף היום תמיד חזרה למרתף כלעומת שיצאה ממנו, דחויה ומאוכזבת. עד שאזלו כוחותיה.
בשבעה ביוני פרסם עיתון 'הארץ' מכתב ששלחה לו: "…הושיטו לי עזרה, כי הורי וקרובי רחוקים ממני. רחמו עלי. אין לי כל עזרה חומרית או מוסרית ואין לי יותר כח לקום ממיטתי ולדפוק על דלתות הרופאים ובתי החולים. כוחותיי ויומיי אוזלים וכלים. רחמו עלי, הביאוני לבית החולים. אל תתנוני למות ככלב במרתף החשוך והלח. רחמו עלי!"
שבועיים אחר כך דיווח העיתון שבעקבות המכתב נשים רחמניות אחדות ביקרו אותה והביאו לה אוכל ורופא בחן אותה, אבל הרשויות ואגודות הצדקה ממשיכות להתעלם ומסתלקות מלטפל בהעברתה לבית חולים, והציבור נשאר אדיש. "היתכן הדבר שזעקת החלוצה האומללה לא תשמע בעירנו?" סיכם.
כנראה שכן. את חודשי הקיץ העבירה במרתף הלוהט בחושך בבדידות וברעב, ובהבנה שלאף אחד לא אכפת. ואחריהם את חגי תשרי. בערב יום הכיפורים נתלתה בבית הכנסת הגדול לפני המתפללים מודעה גדולה בכתב יד: "קול קורא לעזרה! רחמנים בני רחמנים! ברחוב השחר שוכבת חולה אומללה זה שלושת רבעי שנה. היא שוכבת גלמודה במרתף אפל וגוועת בימי עלומיה, ואין מי שירחם עליה. עד כה הספיקה להחיות נפשה אשה אחת, אבל עכשיו גם היא מוכרחה להפסיק לתת לה כי מגיע לה בעד אוכל קרוב לארבע לא"י, וגם היא לא עשירה…
וכך היא שוכבת בודדה לגמרי במרתף זה שלשת רבעי שנה במצב של גסיסה איטית. והיכן כל חברות העזרה העירוניות? האם לא ימצא בעיר עברית זו גם בימים אלה של התעוררות וחשבון הנפש, מי שישים את עינו על נפש עזובה ואומללה זו הדועכת באין רואים?"
לא.
כעבור מספר ימים פרסם אלמוני שוב את סיפורה בעיתון. "…ונפש צעירה ועזובה גוססת יחידה במרתף לח ורטוב, ללא עזר וללא סעד. ובעיר גדולה זו אין אדם אשר בשעת סעודתו יעמוד לו לחמו בבית הבליעה, מדי זכרו כי לאה לונדון לא אכלה עוד ביום הזה, והיא מתהפכת במכאובי שחפת ורעב.
חרפת החרפות תהי זאת לנו אם לא נדע להציל או לפחות להקל את ימיה האחרונים של נפש אומללה אחת מישראל!"
אבל הציבור נשאר אדיש.
לאה לונדון נפטרה בשמונה בנובמבר 1928, לבדה בחשכה, אחרי עשרה חודשי גסיסה במרתף. נראה שקשה לדמיין מיתה מיוסרת מזו. "הבוקר, כשבאו למרתפה של לאה לונדון כדי להגיש לה אוכל – מצאוה מתה." הודיע עיתון 'הארץ' למחרת.
אחרי מותה תקף את העיר גל של רגשות אשם. המשורר דוד שמעוני התייסר ממש במכתב ארוך ונוקב שפרסם בעיתון 'כתובים'. את מכתבו כתב בתשובה לסקר שערך אז עורך העיתון על "שיעור קומתו התרבותי של ציבורנו בארץ".
"…אך מה עשינו בכדי להפיג ולו רק במקצת את פחד האישה הילדה הזאת מפני צלמי הבעותים אשר הדריכוה מנוחה בבדידותה האכזרית בלילות בלהות ללא שינה במרתף האפל והלח? מה עשינו אז אני ואתה ועוד עשרות ומאות כמונו? ומן המרתף האפל והלח עוד צועקים אלינו דמי אחותנו לאה לונדון, צועקים ולועגים: "שיעור קומתו התרבותי של ציבורנו בארץ"…"
ואורי קיסרי סיכם ב'דאר היום':
"הדבר הזה יוכיח עד כמה חסר בעיתונות שלנו, וכנראה גם בצבורנו, אותו יחס חם, אותו רגש טוב הקרוי אהבה לכל הנברא ולכל הנושם ושואף אוויר."

תהיו טובים.
–
תגובות