לאחרונה נעלם מהנוף הבניין היפה והססגוני שקידם את פני הבאים והעוזבים דרך לה גוארדיה. משך למעלה מ-70 שנה הוא בלט בנוכחותו הרעננה בסביבתו האפרורית ומשך את מבטי העוברים והשבים, וכעת פינה את מקומו לטובת מגדל. עוד מגדל.
לא הרבה יודעים את סיפורו של הבניין המהודר, אז בחרנו לספר אותו. לזכרו..
הבניין נבנה בשנים 1950-1952 ע"י קרן בולובה, מבית ענקית השעונים האמריקאית, עבור בית חרושת למכשירי דיוק.
חברת השעונים הוקמה בניו יורק בשנת 1875 ע"י יוזף בולובה, מהגר יהודי מצ'כוסלובקיה. ב-1912 יוזף פתח מפעל לשעונים בעיר בייל שבשוויץ – בליבו של קארטל השעונים השוויצרי. ובעוד השוויצרים היו תלויים עדיין במידה רבה בעבודת יד יוזף פיתח שיטות ליצור המוני, ועם השנים היה לחברת השעונים הגדולה בארצות הברית. החברה נשארה בבעלות המשפחה עד ינואר 2008, אז נמכרה ליצרנית השעונים היפנית 'סיטיזן'.
ארדה בולובה, בנו ויורשו של יוזף, היה ציוני נלהב, עשיר כקורח שלא חסך בפילנתרופיה. ב-1945 למשל הוא הקים בעיירה וודסייד שבניו יורק בהשקעה של מיליון דולר בית ספר לשענות עבור חיילים משוחררים נכי מלחמת העולם השניה, פרויקט שזכה להצלחה והערכה. והיעד הבא שלו היה – שלוחה בארץ הקודש, כאן אצלנו בתל אביב.
עוד לפני קום המדינה ארדה נפגש בארצות הברית עם ד"ר חיים ויצמן והביע את נכונותו לתרום את חלקו לבניין הארץ. ד"ר ויצמן הציע בצניעות שיקים בארץ בית חרושת לא גדול למכשירי דיוק, שיעלה את רמת התעשיה ואת רמת ההשכלה המקצועית של פועלי הארץ. השניים נפגשו שוב ב-1949 כאן בארץ. ויצמן, אז כבר נשיא המדינה, שכנע את בולובה להרחיב את התוכנית ולהקים מפעל גדול ומשוכלל ביותר.
טיפ לחיים: לא לקבל עצה כברורה מאליה אפילו מאדם בשיעור קומתו של חיים ויצמן.
את המפעל הקים בולובה באמצעות קרן פילנטרופית מיסודו שלא למטרות רווח ובמטרה מוצהרת לקדם את רמת התעשיינים בארץ. ראש העיר ישראל רוקח היקצה בכוונה את המגרש בסמוך לבית הספר המקצועי לבנים "שבח", ויחד עם בית 'על המשמר' בצידו השני של הרחוב הוא חנך את אזור התעשיה החדש ברחוב המסגר. אדריכלים אמריקאים תכננו את הבניין וקבלנים ישראלים בנו אותו. הקמת המפעל עלתה סכום עתק של 450,000 דולר, ועוד 300,000 הושקעו במכונות. הבניין נבנה בסטנדרטים הגבוהים ביותר אפילו במושגים אמריקאים. הוא נראה בזמנו בלב אזור תעשייתי כאחוזת פאר או היכל תיאטרון – המדרגות הרחבות, הכניסה מזכוכית, חיפוי האבן, גינת נוי ודשא מטופחים לפניו. עשרות חלונות גדולים ויפים סיפקו אור בשפע ואפילו כביש גישה מיוחד נסלל. העיתונים סיפרו על יהודי זקן שעלה במדרגות הרחבות והתעניין בשעת תפילה, כי חשב שבבית כנסת הוא. בין אולם היצור למשרדים הפרידו קירות זכוכית, ושקט מוחלט שרר במשרדים הודות לתקרה אקוסטית מיוחדת ה'בולעת כל רעש'. המקום כולו היה ממוזג, ואפילו כורסאות על גלגלים וכסאות מסתובבים במשרדים הובאו לארץ במיוחד.
אבל זה לא הלך. הדינמיקה בענף התעשיה במדינה הצעירה לא נלקחה בחשבון. בעוד בית החרושת מוקם החלו לצוץ בתי מלאכה קטנים ועממיים למכשירי דיוק כפטריות אחרי הגשם, שיצרו אמנם מכשירים באיכות פחותה יותר אך במחירים זולים. כבר עם פתיחת המפעל ברור היה שאין מקום ליצור כל כך רחב. במהרה המפעל נקלע להפסדים, העובדים פוטרו בהדרגה, ובאפריל 1954 הוא נסגר סופית.
–
הבניין נמכר לתעשיה הצבאית שמיקמה בו את מפעל בי-דיוק .לימים המפעל עבר לרמת השרון שגם הוא נסגר במשבר הגדול של התעש .בהמשך המקום נרכש על ידי סוכנות הרכב של אונגר שמכר את הבניין למפעל הפייס
אכן מבחינה מסויימת הבניין משקף את מה שעבר על ישראל. מחברה יצרנית לחברת סוחרים ומהמרים ומשם לנדלנית
ומשם לדיקטטורה גזענית