גירוש תל אביב

בפסח תרע"ז (1917), שמונה שנים בדיוק אחרי יסודה של תל אביב, נצטוו תושביה ע"י השלטונות לעזוב את בתיהם, לפנות את השכונה היפה שהקימו ולנדוד לגלות.

כחודש לפני כן פונתה עזה באופן דומה, לאחר שהצבא הבריטי התפרש בשעריה והתכונן לפלישה לארץ. הצבא התורכי פינה את תושביה לכאורה מחשש לשלומם, בפועל כדי שלא יפריעו בלחימה, ובכל מקרה המהלך נחל הצלחה. בקרב שהתרחש ב-26 במרץ הבריטים הוכו קשות והובסו. ובתל אביב ידעו ועקבו בדאגה.

למרות זאת כאשר הגיע ליפו ביום רביעי ה-28 בחודש הפחה הירושלמי ואיתו פקודת הגירוש התקבלה זו בהפתעה ובתדהמה. על פניו לא היתה עדיין שום סיבה לפקודה, הצבא הבריטי היה רחוק ומובס, אבל התורכים בסערת רגשותיהם מהקרב מצאו פורקן ביהודים שהיו בעינהם נטע זר.

וזעזוע ואבל נפלו על השכונה. עם היוודע הבשורה כל בתי העסק נסגרו ואנשים רצו כמטורפים הביתה, התאספו קבוצות קבוצות ברחובות, אבדו עצות יחד ומררו זה באוזני זה כלא מאמינים. מילים לא יוכלו לתאר את תחושות החורבן, הפחד וחוסר האונים שמילאו את השכונה.

למחרת התארגן 'ועד הגירה' בראשות אליהו גולומב שקיבל עליו לארגן את העזיבה ולהקל על המגורשים ככל האפשר. אנשיו תלו בשכונה כרוזים חד משמעיים על פקודת הגירוש לפרטיה ושליחים נשלחו לגליל לבקש סיוע ועגלות. למחרת, יום שישי, הוכרז שזמן היציאה נקבע לעוד 48 שעות והבהלה היתה רבה. העגלות המועטות שעמדו לשרות התושבים היו מפתח תקוה, ואלה הפקיעו מחירים עד כדי 60 פרנק ויותר לנסיעה אחת. ולמרות זאת עבדו יומם וליל, השבת נהייתה חול, והעזיבה הלכה והתגברה.

ביום שני הגיע לשכונה השליט ג'מאל פחה בכבודו ובעצמו והודיע כי ניתן לתושבים שבוע נוסף ואחרון לפינוייה המוחלט עד ליום התשיעי באפריל. כאשר פרנסי העיר ביקשו דיון מחודש בגזירה הסביר כי הוא אנוס מטעמים צבאיים לפנות את העיר למען בטחון תושביה ורק בשל חג הפסח הוא מוכן לדחות במקצת את הפינוי. (עם זאת, כעבור כחודש ב-8 במאי הוא צוטט ע"י סוכנות 'רויטר' מכריז בגלוי ששמחת היהודים על התקדמות הצבא הבריטי בעזה תהיה קצרת מועד, כיוון שהוא ידאג שגורלם יהיה כגורל הארמנים).

בינתיים הגיעו עוד עגלות ממושבות שונות והעיר היתה רעש והמולה. ערמות של חפצים וריהוט נערמו ליד הבתים ושיירות של עגלות עמוסות צרורות, ילדים ונשים יצאו את שערי תל אביב ללא הפסק כשהגברים צועדים אחריהן ברגל. תל אביב היתה גם מקום המוצא של שאר השכונות ונחיל אנשים, סוסים ופרדות שטף את השכונה יומם וליל. קבוצות קבוצות על צרורותיהן ישבו תחת כיפת השמים והמתינו לעגלתם. עשירי השכונה התערבבו עם עניי השכונות הותיקות, עגלות טעונות פסנתרים, שטיחים וריהוט בתי עשירים התערבבו עם עגלות סמרטוטים, דלות בתי עניים וילדים לבושים קרועים ובוכיים. עגלות עמוסות ספרי תורה וחפצי בית הכנסת התערבבו עם עגלות עמוסות מזון, עגלות אחרי עגלות יצאו לדרכן ומערב לערב פחתו האורות הנשארים בחלונות הבתים.

מגורשי תל אביב

ביום חמישי עזבה הגימנסיה ועברה אל כפר הנוער מאיר שפיה ליד זכרון יעקב. ראשונות נסעו העגלות עמוסות בחפצי התלמידים ומכשירי הגימנסיה ואחריהן צעדו בשורה התלמידים והמורים יחד כשהם שרים 'התקווה' בקול חנוק מדמעות. קהל גדול ליווה אותם לאורך רחוב הרצל ונראה היה שעין אחת לא נותרה יבשה. אפילו השוטר התורכי בשער השכונה פרץ בבכי. כשעמדו על הכביש מעבר לשער הפנו מבט אחרון אל בניין הגימנסיה וקריאה חנוקה "תחי תל אביב! תחי הגימנסיה העברית!" פרצה מכל פה. ואז פנו אל הכביש ונעלמו אל גלותם.

למחרת, יום שישי ערב חג הפסח, התרוקנה תל אביב כמעט לחלוטין. כמה עשרות משפחות ערכו סדרים עצובים ובשבת נאספו בבית הכנסת 70 איש בלבד. למחרת יצאו אחרוני התושבים אל הגלות.

תל אביב ריקה מאדם. צילום אוויר גרמני מינואר 1918.

אבל תל אביב לא הופקרה לחלוטין. ועד ההגירה השאיר בסתר 15 בחורים שנבחרו לשמור על השכונה מפני בוזזים, ואליהם הצטרפו אחר כך בחורים נוספים שהתגנבו אליה חזרה, בינהם נחום גוטמן. בתחילה היה זה סוד כמוס והבחורים הצטרכו להסתתר, אך עם הזמן היה הדבר לסוד גלוי. הנשאר סעדיה שושני אף הזמין את התובע הכללי של הממשלה התורכית להעתיק את מגוריו מיפו והועמד לרשותו בית גדול בשכונה, ובאופן רשמי הפכו הנשארים ל-"15 משרתיו של התובע הכללי". אבל בזכות קבוצה זו תל אביב נשמרה במהלך הגירוש באופן סביר, לעומת שכונות כנוה שלום וכרם התימנים שנבזזו ונהרסו לחלוטין.

ציור של נחום גוטמן

התחנה הראשונה של המגורשים היתה פתח תקוה, אבל השלטונות לא ראו בעין יפה את התקבצות הגולים יחד והוציאו פקודת גירוש גם משם. ומשם התפזרו הגולים לכל עבר. ההערכות הן כי מבין 5,000 המגורשים התרכזו      כ-2,000 במושבות הגליל, כ-1,000 בצפת ובטבריה וכ-1,000 בכפר סבא – מושבה זעירה שצמחה בבת אחת.

עבור האירוח החם לו זכו הגולים בכפר סבא נקרא רחוב על שמה בשכונת נוה צדק. גם במושבות הגליל זכו הגולים לחיבוק וארוח חם. אבל במקומות אחרים היו מי שניצלו את השעה הקשה לגבית מחירים מופקעים. עליהם כתב מרדכי בן הלל הכהן: "תבוש ותיכלם פתח תקוה, שעמדה כתגרנית מן השוק על המקח! ובושה תכסה את אלה מזכרון, רחובות וראשון, אשר מצאו את השעה מוכשרת להרוויח ולראות ברכה. הבוז להם!!"

הגולים סבלו קשות במהלך הגירוש, רובם נאלצו להעביר את ימיהם בסביבה זרה ללא קורת גג, ללא תעסוקה, פרנסה או תנאי מחיה בסיסיים. המונים ניספו במגיפות. חלק מהגולים החלו לחזור לעיר כעבור שמונה חודשים כשזו נכבשה ע"י הבריטים, אך רובם הגדול נאלץ להמתין למעלה משנה וחצי, עד לסיומה של המלחמה.

מהספר קיצור תולדות תל אביב.

תגובות

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*