לאחרונה הסתיים המכרז שטלטל בשבועות האחרונים את ענף הנדל"ן המקומי, לרכישת נכסיה של משפחת מיכקשווילי. והזוכים המאושרים הם – בני משפחת מיכקשווילי! שרכשו את הנכסים של עצמם, ובכך שימרו את המסורת המשפחתית בת מאה השנים – נכס נדל"ן לא מוכרים!
נכסי המשפחה שכלל המכרז הם הבניין בדרך אילת 14 פינת המושבה האמריקאית, הבניין המפואר ברחוב מונטיפיורי 32 פינת יבנה, וכן הבניינים בנחלת בנימין 29, נחלת בנימין 43, שד' רוטשילד 108, בלפור 4, הרצל 33, המגרש בבן יהודה 11, דירה בשד' חן 54 וכן מגרש בהרצליה פיתוח.
ברשימה זו נתמקד בנכס הדומיננטי של המשפחה שבדרך אילת 14, בעיקר בשל המשמעות ההיסטורית שהוא נושא עימו, מששימש כמפקדה הראשית של הבולשת הבריטית הידועה לשימצה. מזה שנים רבות שהוא עומד נטוש ומוזנח, מוקף גדר פח, מושך את עיני העוברים לא רק בשל עליבותו אלא גם במראה הבאוהאוס היפה והאימתני שנשתמר לאורך השנים. למעט ה'כתר' הפינתי שקרס מתישהו בדרך. אך אם קירותיו יכלו לדבר היו מספרים על זוועות שראו בתוכו, על העינויים וזעקות השבר, כמו גם על המלחמה השערה שהשיבו המחתרות העבריות.
–
סקירה היסטורית קצרה
בית החנויות המקורי שכיום הוא קומת הרחוב נבנה בתחילת שנות השלושים במקומו של בית מגורים עתיק שהיה חלק מהמושבה האמריקאית שבמעלה רחוב אוארבך. בסוף 1933 בית החנויות נמכר למשפחת מיכקשווילי, שבנו עליו ב-1935 את קומות המגורים בסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס).
מרדכי מיכקשווילי, יליד 1883, עלה לארץ בתחילת המאה שעברה מטביליסי שברוסיה (כיום בירת גאורגיה), והתיישב בירושלים. היה מראשוני הבנקאים בארץ ובהון שצבר רכש קרקעות ועזר בפיתוח השכונות מחוץ לחומות ירושלים, עד שדבק בו הכינוי "הברון רוטשילד הגרוזיני". משנות העשרים עבר לתל אביב וצבר נכסים שעדיין בבעלות המשפחה. הוא נפטר בספטמבר 1962 והובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים. שתים עשרה שנה אחר כך נקרא על שמו רחוב באשדוד.
בעת בניית הבניין מרדכי היה כבר בן למעלה מחמישים, מבוגר למדי במושגים של אז, ובניו אהרון-ישר ומשה-חיים המשיכו בפעילות הנדל"ן המשפחתית. כיאה למעמדם הבניין שבנו בתכנון האדריכל הלל שלוש היה גדול ומפואר לאותם ימים. אלא שלדאבונם דווקא משום כך ובשל מיקומו האסטרטגי בין תל אביב ליפו הבניין צד את עיניה של הבולשת הבריטית שהחרימה אותו לצרכיה.
הבולשת הבריטית היתה מחלקת החקירות הפליליות וגולת הכותרת של המשטרה הבריטית שהוקמה בירושלים עם כינון המנדט ב-1921. עם השנים הבולשת שימשה כלי לממשלה הבריטית בנושאים פוליטים, בעיקר במאבק במפלגה הקומוניסטית.
ב-1934 נפתחה שלוחה של הבולשת ביפו, סמכויותיה הורחבו והוטל עליה לדכא כל ניצוץ של התקוממות בישוב העברי, כמו גם חסימת חופי הארץ בפני אוניות מעפילים. בסוף חודש יוני 1939, לאחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, היא הורחבה ועברה לכאן לבית מיכקשווילי רחב הידיים. את עיקר מרצה הפנתה אז למאבק במחתרות העבריות, האצ"ל והלח"י, ובהעדר מנגנון שלטוני מסודר, כאשר הממשלה הבריטית עסוקה במלחמה באירופה, הכוח שניתן בידי בלשי המחלקה היה מעבר לכל חוק והפכם לאימת התושבים. מעצרים בלתי חוקיים וחקירות בעינויים – כאן בבניין – היו עניין שבשגרה.
הפעם הראשונה שהבניין הותקף ופוצץ ע"י חיילי האצ"ל, ואיתו מפקדות הבולשת גם בירושלים ובחיפה, היתה בערב ה-23 במרץ 1944. היתה זו הכרזת מלחמה של ממש מצד האצ"ל, שעד אז נחשב ארגון קטן וטורדני שיכול לבצע לכל היותר פעולות טרור קטנות. סיפורו של המבצע כפי שסופר לימים ע"י הלוחמים עצמם מובא בדף הבניין (מימין לתמונה למטה). הבניין נחרב בפיצוץ, אך הבולשת שיקמה ושיפצה אותו.
בליל 22 באוגוסט 1944 חיילי האצ"ל תקפו את הבניין בפצצות וביריות אקדחים, הפעם יחד עם תחנות המשטרה באבו כביר ובנוה שאנן.
ולכבוד חג המולד בשנה הבאה, בערב 27 בדצמבר 1945 – נכון, הבניין פוצץ שוב, יחד עם בניין הבולשת בירושלים, הפעם ע"י אצ"ל ולח"י יחד (תנועת המרי העברי). שתי הקומות התחתונות וחדר הטלפונים נחרבו. שלט שהציבה העירייה לפני הבניין מנציח את הפעולה הזו.
הבולשת שיקמה את הבניין שוב ושהתה בו עד עזיבת הבריטים במאי 1948.
ביולי 1948 הבניין הוחרם ע"י ה'הגנה', ובהמשך נמסר למשרד הבטחון שמיקם בו את מטה המשטרה הצבאית. מרדכי מיכקשווילי ניסה להשיב לעצמו את הבעלות על הבניין ובעודו מנהל הליך משפטי נגד שר הבטחון השתכן בבניין מחודש פברואר 1950 בית המשפט המחוזי. ביולי אותה שנה נדחתה תביעתו של מרדכי, בית המשפט קבע שהבניין הוחרם כחוק, והוא לא זכה עוד להחזיק בבניין עד מותו ב-1962. בית המשפט המחוזי המשיך לפעול בבניין עד שנת 1968, ואז הושב הבניין למשפחה.
במהלך השנים מאז התחלפו בבניין בתי עסק שונים, מסעדת "נוריאלי" שנפתחה ב-1975, וגם בית בושת. בשנות האלפיים בעלות הבניין היו אחיותיו של אהרון מיכקשווילי, כבר מבוגרות וללא צאצאים משלהן, והבניין הוזנח והפך למשכנם של הומלסים ונרקומנים. בעקבות מותם של שני חסרי בית הבניין הוקף ונסגר בגדר פח ונותר נטוש, כשברקע מתנהלים מאבקים משפטיים מרים בתוך המשפחה ומחוצה לה על הבעלות עליו ועל נכסי המשפחה האחרים.
המאבקים המשפטיים
למרדכי מיכקשווילי ואשתו שרה היו שלושה בנים – אהרון, אליעזר ומשה, ושלוש בנות – מלכה, רחל ורוזה. משנות החמישים המשפחה התגוררה בבניין רחב ידיים נוסף שבבעלותם ברח' מונטיפיורי 32 פינת יבנה. מרדכי ושרה כמו גם כל בניהם ובנותיהם התגוררו בבניין זה עד מותם. שלושת הבנות לא נישאו ולא היו להן צאצאים. הבן אליעזר נפטר בנובמבר 1967, ואהרון ומשה החזיקו בנכסי המשפחה. משה נפטר ב-1986, ואהרון נשאר מתגורר בבניין עם שלושת אחיותיו. לימים נמצא ונקבע בדיעבד ע"י בית המשפט שאהרון היה תלוי תלות מוחלטת באחיותיו ששלטו בו מעין שלטון אמאזונות, ואף בודדו אותו מארבעת ילדיו – דוד, כרמלה, ליאורה ורוני.
והנה, מספר חודשים לאחר מותו של האח משה, בתאריך 24.3.87, חתם אהרון על כתב ויתור בו הוא מוותר על חלקו בירושת אחיו לטובת שלושת אחיותיו. חצי שנה אחר כך כתב גם צוואה לפיה הוריש כמעט את כל הונו לאחיותיו ונישל כמעט לחלוטין את ילדיו.
אהרון הלך לעולמו ב-5.6.1994, בן 87 שנים, ובעקבות כך הגישה האחות רחל בקשה לקיום צוואתו. אז החלו המאבקים המשפטיים בינה לבין ילדיו של אהרון, שטענו שהצוואה נכתבה בהשפעה בלתי הוגנת מצידן של האחיות ששלטו בו ללא עוררין. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדתם של ילדיו של המנוח ובחודש מרץ 2000 הצטרף לדעה גם בית המשפט העליון וביטל סופית את הצוואה, וילדיו של המנוח זכו בחלקם בירושה.
בעקבות הצלחתם במשפט הגישו ילדיו של אהרון באפריל 1999 תביעה לבטל גם את כתב הוויתור עליו חתם אביהם חצי שנה לפני שכתב את צוואתו, ובו ויתר על חלקו בירושת אחיו משה. התביעה הזו נדחתה תחילה ע"י בית המשפט המחוזי, אולם בערעור שהוגש קיבל גם הפעם בית המשפט העליון ב-19 בנובמבר 2007 את עמדתם של הבן והבנות והם זכו גם לחלקם בירושת דודם.
ארבעה ימים אחר כך, ב-23 בנובמבר 2007 נפטרה האחות רחל, בת 78. היא היתה האחות האחרונה. רוזה נפטרה בינואר 1999 ומלכה נפטרה בנובמבר 2006. עם מותה של רחל ניגשו אחייניה דוד וליאורה לרשת את ההון המשפחתי העצום – בכדי לגלות שמישהו כבר הקדים אותם.
מסתבר שברנש אלמוני ומפוקפק בשם בועז יעקב מרמלה הגיש בקשה לקיום צוואה משלו שלכאורה נכתבה ונחתמה ע"י רחל, ולפיה היא מורישה לו את כל הונה. לטענתו מתוקף עבודתו כמנקה שלטי חוצות הוא הכיר את רחל, עזר לה ותמך בה בשנותיה האחרונות, וכאות הוקרה היא החליטה להוריש לו את כל הונה. ככה בקטנה, כ-50 מיליון דולר. דוד וליאורה מיהרו שוב לבית המשפט בטענה של נוכלות, ובאוקטובר 2013 בית המשפט קיבל חד משמעית את עמדתם וקבע שהחתימה על הצוואה כמו גם הצוואה עצמה – מזוייפות.
המכרז
בא היום ובשעה טובה נכסי המשפחה ובכללם בית זה הועברו לבעלות צאצאיו של אהרון מיכקשווילי. אבל מי שחשב שהכל דבש – טעה. בין היורשים התגלעו מחלוקות שהלכו והחריפו בעניין חלוקת הרכוש, תפעול הנכסים, תשלומי חובות שנצברו ועוד. משהובן שבמצב הנוכחי המשפחה לא תוכל לנהל את עסקיה החליטו האחים דוד וליאורה להעמיד את כל נכסי המשפחה למכירה דרך כינוס נכסים.
מודעה קטנה בעמודים האחוריים של עיתונים יומיים בעשרה ביולי 2024 הותירה את ענף הנדל"ן המקומי פעור פה, כאשר הציעה למכירה בכינוס נכסים עשרה נכסים של משפחת מיכקשווילי. התחרות על המכרז היתה קשה, משקיעים כבדים וחברות נדל"ן מהשורה הראשונה הגישו הצעות במאות מיליוני ש"ח. וכעבור חודשיים פורסם שהזוכה במכרז בפער היא קבוצה של – האחים דוד וליאורה מיכקשווילי. הקבוצה גייסה סכום עתק של 540 מיליון ש"ח כדי לקנות את נכסיהם שלהם יחד עם חלקן של הדודות המנוחות מלכה ורוזה.
אז ברכות לבעלים החדשים-ישנים של הבניין, ונקווה שבקרוב יחודשו ימיו כקדם. ושחלילה לא יהרס.
–
מדהים