בית השידור הראשון

נקלעתם לסביבת יד אליהו וחפצה נפשכם באתנחתה היסטורית? בואו לדרך משה דיין 114, שם ניצבת עדיין תחנת השידור הראשונה של "קול ישראל", נטושה ונחבאת אל הכלים, חובקת בשיממונה לא רק סיפור מרתק מתולדות המדינה אלא גם אוצרות היסטוריים של ממש.

באופן מפתיע, ולמרות שנעזב וננטש בשנת 2004 ומשך שנים רבות איכלס חסרי בית ונרקומנים, מצבו של המבנה טוב. הן מבחוץ אבל גם מבפנים, שם במרתף נמצאים עדיין המשדרים וכל ציוד השידור המקורי מאז 1948. אך את אלה אי אפשר לראות כיוון שהמבנה נאטם זה מכבר עד שהעירייה תחליט מה לעשות איתו.

כשתעלו מהרחוב תגיעו לפינה האחורית של המבנה, שם מעבר לגדר תבחינו באנטנה ישנה ומוזרה דמויית חללית. אל תוותרו. הקיפו את המבנה הנטוש דרך החזית בצורת ח' עם חצר האנטנות במרכז, כנסו לחצר דרך הצד השני שאינו מגודר ותגיעו לאנטנה המוזרה. וזהו. זה מה שתראו בעיניים. מעתה לעצום עיניים… ולעוף על כנפי ההיסטוריה.

שלהי 1947. מועד עזיבת הבריטים נקבע לארבעה עשר במאי הבא, בעקבותיה צפויה ההכרזה על המדינה היהודית ואיתה מלחמה עם מדינות ערב השכנות, וקברניטי הישוב מתוודעים לצורך בתחנת רדיו עצמאית שתשדר ותישמע בכל רחבי המדינה. 'ועדת המצב' בראשות בן גוריון, שתפקידה היה להכין את מערכות השלטון למדינה שבדרך, הטילה על שלושה מהנדסים מומחים בראשות הלל לנגהולץ להקים תחנת רדיו ארצית, שעליה להתחיל לפעול מיד עם הכרזת המדינה. בעשרים בינואר 1948 הצוות החל בעבודתו. התכנית הראשונה היתה להקים את התחנה בירושלים, אך לאור המצב הבטחוני הרעוע מול ערביי העיר הופנו המבטים בתחילת פברואר אל תל אביב.

המקום שנמצא מתאים לתחנה הסודית, הרחק מעיני הבריטים, היה הגבעה המתנשאת ליד המבנה הנוכחי, שכיום משמשת בסיס צבאי. השטח היה שייך לתושבים הטמפלרים שגורשו זה מכבר מהארץ ע"י הבריטים ולא היה לו דורש. רובו היה מכוסה פרדסים וגם מטע בננות, שבו הסוכנות בנתה בתחילת חודש מרץ צריף מלאכה עבור המהנדסים ועוזריהם, עשרה איש סך הכל. חברת החשמל סיפקה חשמל למקום במסווה של בית חרושת לאיטריות.

עתה נותרו חודשיים וחצי עד הכרזת העצמאות במהלכם היה על הצוות להקים תחנת רדיו יש מאין ובסודיות מוחלטת. משימה שנראית כמעט בלתי אפשרית אפילו במושגים של היום. אבל כאן נכנסות לתמונה התושיה והיצירתיות היהודית. עוד בשני במרץ, באחת השיירות האחרונות שיצאו מירושלים הנצורה, הוברחו שלושה מכשירי קשר שה'הגנה' 'סחבה' מהבריטים. עוד קודם לכן ערך לנגהולץ עם עובד נוסף ביקור פתע בתחנת השידור הבריטית ברמאללה, ששימשה עד אז לסירוגין את היהודים ואת הערבים. למזלם מפקח התחנה היה בדיוק בהפסקת צהריים בביתו, ואל מול העובדים הזוטרים הם אספו רכיבים אלקטרונים רבים והסתלקו איתם לתל אביב. את צווחותיו של מפקח התחנה שחזר מהפסקת הצהריים שמעו אז בכל רמאללה. ולא דרך הרדיו.

במגרשי גרוטאות ומחסנים ישנים מצאו ואספו רכיבים, במחסני נמל התעופה לוד נמצאו מנורות אלקטרוניות ממערכת התקשורת הראשונה של הנמל וגם תרני פלדה גבוהים ששימשו את חיל האוויר המלכותי. אלה הוצבו רק ברגע האחרון כדי לא לחשוף את המקום, וכך אספו חלק אחר חלק והרכיבו משדר בעוצמה של שניים וחצי מגהוואט. ובשלושה עשר במאי הכל היה מוכן והתחנה הופעלה – ועבדה! והשמחה היתה עצומה, וכמוה הגאווה. את המכשירים לא העזו לכבות והשאירו את התחנה עובדת כשהיא משדרת מוזיקה מכל הבא ליד, עד הכרזת העצמאות ביום המחרת. התקלה הנצחית אירעה שעה קלה לפני ההכרזה, כששני רכיבים נשרפו ודממה השתררה. בהחלטה של רגע שלפו את שני הרכיבים השרופים והתחנה חזרה לשדר אבל עם רשרוש קל וטורדני ברקע.

"כאן קול ישראל! כאן קול ישראל!" נשמע קולו הנרגש של השדרן מרדכי זלוטניק-אבידע ואחריו חובר השידור לקו הטלפון שנמתח מבעוד מועד אל בית דיזנגוף בשדרות רוטשילד. ובכל רחבי הארץ נצמדו התושבים אל מקלטי הרדיו ושמעו את בן גוריון מכריז על הקמת המדינה. עם רשרוש קל ברקע.

למחרת החלה התחנה לשדר את שידוריו הסדירים של "קול ישראל". בנוסף למשדר הרדיו הרכיבו בתחנה גם משדרי טלגרף באמצעותם היו בקשר עם ירושלים הנצורה. וב-25 במאי נחנך בה גם קשר הטלגרף והטלפון הראשון בין ישראל לארצות הברית. בן גוריון, משה שרת ושאר מנהיגים פקדו את המקום כדי לשוחח בטלפון עם ארה"ב.

כל אלה התרחשו כאמור בצריף בית המלאכה, שמיקומו המדוייק על הגבעה אינו ידוע. באותם ימים התחוללה מלחמת העצמאות במלוא עוזה, מפציצים מצריים הפציצו שוב ושוב יעדים אסטרטגים בתל אביב, והוחלט לבנות עבור תחנת הרדיו את המבנה הנוכחי, עם בונקר מבטון עבה תחתיו. בסוף אוגוסט 1948 הועברה התחנה למבנה הקבע והמשדרים הורדו אל הבונקר, שם הם נמצאים עד היום.

התחנה המשיכה לפעול עד שנות השמונים, לאחר מכן הועברה לרשות "בזק", וב-2004 הורד השאלטר בפעם האחרונה. משך כמעט עשור המבנה עמד פרוץ וכל עובר אורח יכל להיכנס ולשוטט בו וגם לרדת לבונקר. חסרי בית מצאו בו מחסה, ומזל גדול הוא שאוצרותיו נשארו ונשמרו. ב-2013 ביוזמתו של אדריכל רן ברעם ממינהל ההנדסה בעירייה המבנה והבונקר נאטמו, וכיום העיריה מקדמת תוכנית לשימור המבנה והמקום.

–