תחיית בית השידור הראשון

משך עשרות שנים היא עמדה נטושה ונשכחת – תחנת השידור הראשונה וההיסטורית של קול ישראל, כיום בדרך משה דיין 114. עד שבשנה שעברה מישהו בעירייה נזכר בה, ובחודשים האחרונים היא עברה שימור ושיחזור מקיפים תחת טובי גל אדריכלים. ובקרוב המבנה ההיסטורי, עדיין עם תחנת השידור בתוכו, התחנה ששידרה את הכרזת העצמאות בשידור חי על גלי האתר לכל רחבי הארץ, יפתח לציבור.

בית השידור בשנת 2023. כיום המבנה משופץ אך מוקף גדר ברזנט.

חנוכת הבית מתוכננת בסביבות מאי. כשיהיה תאריך נעדכן. המבנה ישמש בבקרים כמוזיאון, ותלמידים יגיעו לסיורים לימודיים מכל רחבי הארץ. בשעות אחה"צ המקום ישמש מתנ"ס עבור קהילת חובבי הרדיו, אולפן פודקאסטים, חוגי כתיבה והרצאות ערב. המרתף על אוצרותיו ההיסטוריים (קיראו בהמשך) לא יפתח למבקרים מסיבות בטיחותיות, אבל יהיה נגיש ויהיו גם מיצגים מוזיאליים, הקרנת וידאו וחלון זכוכית להצצה שמספקים את הסחורה בצורה בטיחותית. חצרות הבית כוסו בדשא כמו שהעירייה שלנו אוהבת, עם ערוגות פרחים וספסלי עץ, והמקום נראה – מקסים!

החצר האחורית אחרי השיפוץ

זה סיפור התחנה:

שלהי 1947. מועד עזיבת הבריטים נקבע לארבעה עשר במאי הבא, בעקבותיה צפויה ההכרזה על המדינה היהודית ואיתה מלחמה עם מדינות ערב השכנות, וקברניטי הישוב מתוודעים לצורך בתחנת רדיו עצמאית שתשדר ותישמע בכל רחבי המדינה. 'ועדת המצב' בראשות בן גוריון, שתפקידה היה להכין את מערכות השלטון למדינה שבדרך, הטילה על שלושה מהנדסים מומחים בראשות הלל לנגהולץ להקים תחנת רדיו ארצית, שעליה להתחיל לפעול מיד עם הכרזת המדינה. בעשרים בינואר 1948 הצוות החל בעבודתו. התכנית הראשונה היתה להקים את התחנה בירושלים, אך לאור המצב הבטחוני הרעוע מול ערביי העיר הוחלט להקימה בתל אביב.

המקום שנמצא מתאים לתחנה הסודית, הרחק מעיני הבריטים, היה הגבעה המתנשאת ליד המבנה הנוכחי, שכיום משמשת בסיס צבאי. השטח היה שייך לתושבים הטמפלרים שגורשו זה מכבר מהארץ ע"י הבריטים ולא היה לו דורש. רובו היה מכוסה פרדסים וגם מטע בננות, שבתוכו הסוכנות בנתה צריף מלאכה עבור המהנדסים ועוזריהם, עשרה איש סך הכל. חברת החשמל סיפקה חשמל למקום במסווה של בית חרושת לאיטריות.

עתה נותרו חודשיים וחצי עד הכרזת העצמאות במהלכם היה על הצוות להקים תחנת רדיו יש מאין ובסודיות מוחלטת. משימה שנראית כמעט בלתי אפשרית אפילו במושגים של היום. אבל כאן נכנסות לתמונה התושיה והיצירתיות היהודית. בשניים במרץ, באחת השיירות האחרונות שיצאו מירושלים הנצורה, הוברחו שלושה מכשירי קשר שההגנה 'סחבה' מהבריטים. עוד קודם לכן ערך לנגהולץ עם עובד נוסף ביקור פתע בתחנת השידור הבריטית ברמאללה, ששימשה עד אז לסירוגין את היהודים ואת הערבים. למזלם מפקח התחנה היה בהפסקת צהריים בביתו, ואל מול העובדים הזוטרים הם אספו רכיבים אלקטרוניים רבים והסתלקו איתם לתל אביב. את צווחותיו של מפקח התחנה שחזר מהפסקת הצהריים שמעו אז בכל רמאללה. ולא דרך הרדיו.

במגרשי גרוטאות ומחסנים ישנים מצאו ואספו רכיבים, במחסני נמל התעופה לוד נמצאו מנורות אלקטרוניות ממערכת התקשורת הראשונה של הנמל וגם תרני פלדה גבוהים ששימשו את חיל האוויר המלכותי. אלה הוצבו רק ברגע האחרון כדי לא לחשוף את המקום. וכך אספו חלק אחר חלק והרכיבו משדר בעוצמה של שניים וחצי מגהוואט. ובשלושה עשר במאי הכל היה מוכן והתחנה הופעלה – ועבדה! והשמחה היתה עצומה, וכמוה הגאווה. את המכשירים לא העזו לכבות והשאירו את התחנה עובדת כשהיא משדרת מוזיקה מכל הבא ליד, עד הכרזת העצמאות ביום המחרת. התקלה הנצחית אירעה שעה קלה לפני ההכרזה, כששני רכיבים נשרפו ודממה השתררה. בהחלטה של רגע שלפו את שני הרכיבים השרופים והתחנה חזרה לשדר אבל עם רשרוש טורדני ברקע.

"כאן קול ישראל! כאן קול ישראל!" נשמע קולו הנרגש של השדרן מרדכי זלוטניק-אבידע ואחריו חובר השידור לקו הטלפון שנמתח מבעוד מועד אל בית דיזנגוף בשדרות רוטשילד. אם תהיתם לא פעם לאן מחובר המיקרופון שבן גוריון מדבר אליו, זה היה לכאן. ובכל רחבי הארץ התושבים נצמדו אל מקלטי הרדיו ושמעו את בן גוריון מכריז על הקמת המדינה. עם רשרוש טורדני ברקע.

המשדרים המקוריים ששידרו את הכרזת העצמאות.
מתוך תיק תעוד של המבנה, אדריכל דורון מינין.

למחרת החלה התחנה לשדר את שידוריו הסדירים של "קול ישראל". בנוסף למשדר הרדיו הרכיבו בתחנה גם משדרי טלגרף באמצעותם היו בקשר עם ירושלים הנצורה. וב-25 במאי נחנך בה גם קשר הטלגרף והטלפון הראשון בין ישראל לארצות הברית. בן גוריון, משה שרת ושאר מנהיגים פקדו את המקום כדי לשוחח בטלפון עם ארה"ב.

כל אלה התרחשו כאמור בצריף בית המלאכה שבמטע הבננות הסמוך. באותם ימים התחוללה מלחמת העצמאות במלוא עוזה, כאשר מפציצים מצריים מפגיזים יעדים אסטרטגיים בתל אביב, ומשכך הוחלט לבנות עבור התחנה למרגלות הגבעה את המבנה הנוכחי, עם בונקר מבטון עבה תחתיו. ובסוף אוגוסט 1948 הועברה התחנה למבנה הקבע והמשדרים וכל ציוד השידור המקורי הורדו אל הבונקר, שם הם נמצאים עד היום.

התחנה המשיכה לפעול עד שנות השמונים, לאחר מכן הועברה לרשות "בזק", וב-2004 הורד השאלטר בפעם האחרונה. משך כמעט עשור המבנה עמד פרוץ וכל עובר אורח יכל להיכנס ולשוטט בו וגם לרדת לבונקר. חסרי בית מצאו בו מחסה, ומזל גדול לנו שאוצרותיו נשארו ונשמרו. ב-2013 ביוזמתו של אדריכל רן ברעם ממינהל ההנדסה בעירייה המבנה והבונקר נאטמו, ומשך עשור נוסף הוא עמד בשממונו, עד שזכה בתחייה המחודשת.

3 תגובות

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*