אנו מכריזים בזאת!

יום שישי ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, השעון נעצר על ארבע…

דוד בן גוריון מקריא את הכרזת העצמאות

ביום רביעי 12.5.1948 מהבוקר התכנסה מנהלת העם (היא ממשלת המדינה שבדרך) במקום מושבה בבית קק"ל לאחת הישיבות הגורליות אי פעם. בעוד יומיים בחצות יפקע המנדט של בריטניה בארץ, הכרזת המדינה היהודית היתה עובדה מוגמרת וכל הישוב ציפה לה, אבל כמו ההכרזה כך גם המלחמה שבפתח היתה ברורה. חמש מדינות ערב התכוננו יחד לפלישה לארץ וכיבושה. המוצא מהתסבוכת היה הצעת ארצות הברית לדחיית ההכרזה בשלושה חודשים שבמהלכם תוכרז שביתת נשק. על מנהלת העם היה להחליט אם לקבל את ההצעה או להכריז על הקמת המדינה לאלתר. בפתח הישיבה גולדה מאיר דיווחה על כשלון פגישתה עם המלך עבדאללה שהבהיר לה שאין לו ברירה אלא להצטרף לכוחות הפולשים. שרת הציג את הסכם שביתת הנשק והבהיר שהאמריקאים לוחצים לקבלו וגם מאיימים. יגאל ידין וישראל גלילי מראשי ה'הגנה' הוזמנו למסור הערכות צבאיות. ידין סיכם: השאנסים שקולים מאד, ואם להיות יותר כן – יש להם יתרון! המצב נראה רע והאווירה היתה קודרת. ועם זאת, כולם היו תמימי דעים שלא רק המאזן הצבאי יכריע את המלחמה אלא גם המורל של החיילים והאזרחים. בשעה 11 בלילה נסתיימה הישיבה בהחלטה של שישה מול ארבעה: מכריזים על המדינה!

במהלך יום המחרת ניסחה ועדה בראשות בן גוריון את ההכרזה. כדי לא לחלל את השבת נקבע טקס ההכרזה ליום שישי בשעה ארבע, 8 שעות לפני תום המנדט. בבית המוזיאון, המקום שנבחר לטקס, החלו עבודות אינטנסיביות להכשירו לארוע במרוץ מטורף נגד הזמן. והכי חשוב – בסודיות מוחלטת.

בערב התכנסה מנהלת העם לאשר את נוסח ההכרזה. במהלך הישיבה הגיעו ידיעות קשות מגוש עציון: כפר עציון נכנע בפני הירדנים ורוב החברים נרצחו ע"י ערבים מקומיים. הערכות צבאיות צפו גורל דומה לשלושת המשקים האחרים בגוש. אבל על בן גוריון נפלה צרה חדשה: אהרון ציזלינג ממנהיגי מפ"ם התנגד לפסקה האחרונה עם המונח "צור ישראל" שיש בו לא עלינו מסר דתי. הרב יהודה ליב פישמן מנהיג 'המזרחי' התעקש וגם ביקש להוסיף "וגואלו". כשהויכוח התארך ביקש בן גוריון לחשוב על כך במהלך הלילה והזמין את השניים לביתו בבוקר. בבוקר הודיע להם שהחליט לכלול את המשפט "מתוך בטחון בצור ישראל", ובעוד השניים מתקוטטים קיבל את הידיעה המרה שכל ארבעת ישובי גוש עציון נכנעו. בן גוריון החל לאבד את הסבלנות והשניים נרתעו ואישרו את הנוסח. ההכרזה הודפסה וחולקה לחברי מועצת העם כדי לאשרה. ובינתיים בשדרות רוטשילד, על אף מעטה הסודיות התושבים חשו בתכונה הרבה במוזיאון. השמועה פשטה בעיר וקהל החל מתגודד מול הבית.

השעה 13:30, מועצת העם מתכנסת בפעם האחרונה לאשר את ההכרזה. הישיבה היתה פורמלית, רוב הנוכחים לא הספיקו לקרוא את הנוסח המתוקן. למרות זאת צצים ויכוחים קטנים, ציזלינג שוב מנדנד על "צור ישראל", אבל בן גוריון, תשוש מהיומיים האחרונים, 'ביקש' מהמשתתפים בנימה שלא משתמעת לשתי פנים שההכרזה תתקבל פה אחד. וכך היה. הזמן הקצר שנותר לא הספיק כדי לכתוב את ההכרזה על קלף, והוחלט להצמיד את הדף המודפס לקלף והחותמים יחתמו תחתיו. וכך בתמונות של חותמי המגילה נראה משה שרת מצמיד את הדף לקלף.

שלושה ראשי ממשלה. דוד בן גוריון גולדה מאיר ומשה שרת חותמים על מגילת העצמאות.

בשדרות רוטשילד כבר התקבצו המונים מול המוזיאון ששינה פניו: דגלי ישראל ותמונתו של הרצל החליפו את הציורים על הקירות, חלונות האולם כוסו בבד שחור מחשש להפצצה, התזמורת הפילהרמונית התמקמה בקומת הגלריה לנגינת 'התקווה', נתן אקסלרוד עמד על מכונת ההסרטה, הטכנאי לוסיאן זלצמן הכין את המכונות להקלטת הטקס, והמוזמנים ברי המזל החלו להגיע.

יום שישי ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, השעון נעצר על ארבע. דוד בן גוריון עולה אל הבמה ומקריא את הכרזת העצמאות. ואלפיים שנות גלות תמו.

תגובות

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*