עיתוי גרוע, מאבקי כוחות באווירה נפיצה ואובדן שליטה. הובילו לפרשה הכי אומללה והכי מיותרת בתולדות המדינה. מלחמת אזרחים עברית כאן בחוף תל אביב.
ספינת הפלדה האימתנית, 5,000 טון משקלה, נבנתה בשנת 1943 כנחתת טנקים עבור צי ארה"ב וגם לקחה חלק בנחיתה בנורמנדיי. אחרי המלחמה הוצעה למכירה. בקיץ 1947 נקנתה ע"י שלוחה של האצ"ל בארה"ב בכרבע מיליון דולר וניתן לה השם 'אלטלנה', כשם העט של זאב ז'בוטינסקי. פרושו באיטלקית 'נדנדה'.
ב-11.6.48 יצאה האוניה אל חופי הארץ כשעליה 930 עולים וכן ארסנל נשק עצום: 5,500 רובים, 300 מקלעי ברן, 50 מכונות ירייה וכארבעה מיליון כדורים, 10,000 פצצות נ.מ, רובי נ.ט, פצצות מרגמה ועוד ועוד. מלבד הנשק הכילה האונייה גם ציוד רפואי רב כולל חדר ניתוח ומדים לרוב. על האונייה פיקד קצין האצ"ל אליהו לנקין ורב החובל היה מונרו (עמנואל) פיין.
האוניה יצאה לדרכה מבלי ליידע את מפקדת האצ"ל בישראל ורק כעבור יומיים נודע הדבר לבגין. עוד באחד באותו חודש נחתם הסכם על שילוב אצ"ל בצה"ל ואז עודכנה הממשלה הזמנית באונית המעפילים והנשק שעומדת לצאת לארץ. משנודע לבגין שהאוניה בדרך, נאמן להסכם הלך והודיע על כך לממשלה. לא ביקש רשות, אבל לפחות הודיע.
באותה עת חל אמברגו צבאי שהטילה ארצות הברית על מדינות האזור ומשום כך הממשלה הורתה מיד לאוניה שלא להגיע לחוף תל אביב כמתוכנן אלא לחוף כפר ויתקין כדי להסתירה מפקחי האו"ם. משא ומתן על חלוקת הנשק לא הגיע לעמק השווה ונותר פתוח כעננה מאיימת. אבל הבעיה הגדולה היתה כשבן גוריון הבין שבגין מתכוון לפרוק את הנשק ולעשות כרצונו תוך התעלמות מהחלטות הממשלה והצבא.
והוא צדק. האצ"ל שהיה ארגון מורד בדי-אן-איי שלו לא הפנים עדיין שהבריטים כבר לא כאן, שיש כאן מדינה וממשלה ועם כל הכוונות הטובות – היא הריבון. מבחינת בן גוריון החשש הגדול היה שהאו"ם יגלה את דבר הנשק והוא יישא בתוצאות בכל מקרה: אם הנשק פורק בהסכמתו זוהי הפרה של האמברגו והשלכותיה עלולות להיות נוראיות. ואם הנשק פורק נגד רצונו יצטייר בפני האו"ם כמי שאינו שולט בנעשה במדינה. המוצא היחיד מבחינת בן גוריון היה – לא לפרוק את הנשק. מבחינת בגין האופציה היחידה היתה לפרוק את הנשק, והמצב החל להתדרדר לתהום הרחבה שבינהם.
אלטלנה הגיעה לחוף כפר ויתקין לפנות בוקר ה-20 ביוני, אך מחשש שהפריקה תתגלה ע"י האו"ם הורה לה בגין לשוב ללב ים עד שעות החשכה. במהלך היום הוביל בן גוריון את הממשלה להחלטה שיש למנוע את פריקת הנשק מהאוניה בכל מחיר. הוא הורה להציב מולה כוחות גדולים מצוידים בתותחים כדי להרתיע אותה ולהביא לכניעתה ללא קרב. ואם גם זה לא יועיל ויכלו כל הקיצין – יעשה שימוש בכוח. מפקד פלוגת אלכסנדרוני האלוף דן אבן קיבל את הפקודה לכתר עם חייליו את כפר ויתקין ולהחרים את הציוד שבאוניה.
בשעות הערב המאוחרות שבה אלטלנה והשליכה עוגן מול החוף. בחוף המתינו לה מנחם בגין עם מאות אנשי האצ"ל ומשאיות מוכנות. הפריקה החלה מיד במרוץ מטורף נגד הזמן בטרם יתגלו ע"י פקחי האו"ם. כל הלילה וכל היום עבדו אנשי האצ"ל בפריקה והעמסה על המשאיות. ללא מנוחה, ללא מזון וללא מים, עשרות קיבלו מכות חום, אנשים כמעט ונפלו מרגליהם, אך לא הרפו. גם כאשר התגלו ע"י פקחי האו"ם וגם כאשר מטוס של האו"ם חג מעליהם המשיכו במרץ בפריקה. בינתיים השלים דן אבן את כיתור האזור ובבוקר כשביקשו המשאיות לנסוע לדרכן נחסמו ע"י חיילי צה"ל. דן אבן העביר לבגין אולטימטום משפיל בו דרש ממנו להיכנע ללא תנאי תוך עשר דקות. בגין כמובן דחה את האולטימטום ואנשיו המשיכו לפרוק את הציוד, בעוד צה"ל נוהג באיפוק ומסתפק בחסימת דרכי היציאה. אבל בשעות הערב פקעה סבלנותם של נהגי המשאיות וכשניסו לפרוץ את המחסום התפתח קרב יריות. ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל נהרגו בחילופי האש. 14 אנשי אצ"ל ו-3 חיילי צה"ל נפצעו.
בעקבות חילופי האש ומחשש לחייו של בגין עלו הוא עם כמאה אנשי אצ"ל על האוניה ויצאו את החוף בדרכם לתל אביב. עדיין רוב הנשק נותר באוניה. שתי ספינות קרב של חיל הים דלקו אחריהם אך רב החובל הצליח לתמרן ולחמוק מהן ולהמשיך בהפלגה שקטה אל תל אביב. בגין חשש שצה"ל מכין לו 'קבלת פנים' בנמל והורה לרב החובל לחלוף על פניו, וחצי שעה אחר חצות לפנות בוקר ה-22.6.48 נחתה אלטלנה מול חוף פרישמן.
הפעם אנשי האצ"ל לא מיהרו להתחיל ולפרוק למרות הלחץ העצום, כשהיה ברור שזה רק עניין של זמן עד שמשקיפי האו"ם שכבר התוודעו לאוניה יגיעו ויקפיאו את הנשק. מגעים שונים שהתנהלו במהלך הלילה לא צלחו ובבוקר שבה הממשלה על דרישתה שהאוניה תיכנע ללא תנאי. בן גוריון הורה לרמטכ"ל בפועל יגאל ידין שוב לרכז כוחות גדולים מצוידים בתותחים מולה כדי להפחידה ולהביא לכניעתה. עקב כך הובאו לעיר כוחות נוספים ותותח הובא והוצב במחנה יונה. החיילים סגרו את רחוב הירקון והרציף והטיילת בסמוך לאוניה והתכוננו למנוע ירידה ממנה. מנגד באו לעיר חיילי אצ"ל רבים, רובם חיילי צה"ל שנטשו ובאו לעזור לחבריהם. הם השתלטו על קטע מהרציף והחוף בסמוך לכיכר הכנסת כדי לפרוק בו את הנשק מהאוניה. מלון 'סן רמו' שהיה אז חלק ממתחם הכנסת ואכלס את מפקדת חיל הים היה נצור למעשה בתוך השטח שבשליטת האצ"ל.
בסביבות 12:00 משלא חלה כל התקדמות החליטו אנשי האצ"ל באוניה לפרוק את הסירה הראשונה. הסירה עם הלוחמים והנשק נפרקה בחוף ללא תגובה מצד צה"ל וחזרה לאוניה. היא הועמסה שוב ויצאה לסיבוב שני, אך בלב ים נפתחה לעברה אש. מכאן התפתח קרב בין חיילי צה"ל לבין אנשי האצ"ל על האוניה וגם בחוף. אש נורתה משני הצדדים ללא הפסקה. בחוף התארגנו אנשי האצ"ל לתקוף את מטה הפלמ"ח ששכן במלון ריץ' ברחוב הירקון 111. הם כיתרו את הבניין, ירו לתוכו וניסו לפרוץ אליו. חיילי הפלמ"ח ירו חזרה והשליכו אליהם רימונים. כעבור כחצי שעה סוכם על הפסקת אש והצדדים פנו לטפל בפצועיהם. אך היריות לא פסקו.
ובשעה ארבע לערך נשמעו מספר יריות תותח מכיוון מחנה יונה ופגז פגע באוניה. לא עבר זמן רב ועשן שחור החל להיתמר ממנה. בלית ברירה קפצו האנשים אל המים, את הפצועים הורידו אל סירות גומי וברחו מאונייתם. מעט אחר כך נשמעו פיצוצים מהאוניה והלהבות אחזו בה מכל עבר.
ואז אירע הבלתי נתפס. בזמן שאלטלנה עולה באש וניצוליה נמלטים על נפשם נורתה לעברם אש תופת מחיילי צה"ל. בעוד מפקדי הצבא מנסים להפסיק את האש, אחז אמוק בחלק מהחיילים כשזעם ושנאה רבי שנים נגד 'הפורשים' כאילו השתחררו בבת אחת ושיבשו את שיקול דעתם. גם כשהיה ברור שהקרב הסתיים בניצחונם המשיכו, וההיסטריה שאחזה באנשי האצ"ל על החוף רק הגבירה את התלהבותם. עשרה אנשי אצ"ל נהרגו באותו יום בחוף תל אביב וחייל צה"ל אחד נהרג.
שלד אלטלנה עמד מפוחם משך כשנה כמצבה דוממת לאותו יום ארור. לאחר הקמת חיל הים גררו את אלטלנה והטביעו אותה בלב ים. אבל הפצע לא הגליד מעולם.
אז מה באמת קרה שם?
בשנת 1968 בחגיגת 20 שנה לחיל התותחנים נפגשו סביב שולחן אחד ארבעה קצינים במיל מפרשת אלטלנה, ובאופן טבעי נשאלו בעניין הפרשה. הדברים שלהלן מתומצתים מדבריהם.
ראשון היה קצין התותחנים אייזיק ויינשטיין, מפקד החוליה היורה. באותו יום הוא ופיקודיו הוקפצו לאסוף ארבעה תותחים ממחנה סרפנד ונשלחו אל מחנה יונה, בגן העצמאות כיום. התותחים היו הכי קטנים והכי עתיקים, שנת יצור 1887, והתחמושת משנת 1901. התותחים כונו 'נפוליונצ'יק' כי הרגישו כאילו שימשו את חייליו של נפוליאון. תותח אחד הם הציבו על גבעה במחנה, ממנו משכו קו טלפון אל 'הבית האדום', שם ישב הפיקוד העליון.
בשעת אחר הצהריים הם קיבלו פקודה לטווח את האוניה. וויינשטיין שב ומדגיש: לטווח ולא להפגיז! הטיווח הוא ירי של פצצות על מנת לכוון את התותח עד שפצצה פוגעת ואז התותח ננעל על המטרה לטובת הירי המסיבי. ואכן הם ירו פצצה ראשונה לטווח 2400 מטר – רחוק מדי, ירדו כל פעם ב-100, עד שב-1900 מטר זיהו פגיעה. הם דיווחו שהתותח מכוון וחיכו לפקודת ירי. חיכו, אבל הפקודה לא הגיעה. איש לא הורה להפגיז את האוניה! כעבור 10 דקות ויותר הוא הבחין בעשן שמסתלסל מהאוניה.
ויינשטיין מוסיף ומתעקש שאין סיכוי שפגז הטיווח גרם לפיצוץ האוניה. מדובר בפגז 65 מ"מ במשקל 2.5 ק"ג, שהוא מול ספינת פלדה משוריינת כמו זבוב מול פיל. מה גם שעברו למעלה מעשר דקות. לטענתו גורם אחר גרם לשריפה, אולי אפילו אנשי הצוות עצמם שהבינו שהם מטווחים והחליטו לנטוש.
מנגד, מפקד הספינה אליהו לנקין התעקש שלא יתכן שום גורם אחר שגרם לדליקה. לטענתו הפגז כנראה נחת על חרטום האוניה מלמעלה ונתזים ממנו חדרו אל בטן האונייה, שם היה ציוד דליק רב. אבל בסופו של דבר אפילו הוא הודה שהסיכוי לכך לא גדול: "פגז 65 מ"מ? של נפוליונצ'יק? גם אני מופתע איך דבר כזה יכול לגרום לאסון גדול כל כך. אבל זה כנראה מזל של יהודים…"
אז אלטלנה לא באמת הופגזה והנרטיב של 'התותח הקדוש שהעלה את אוניית הנשק באש' אינו נכון. אף אחד לא הורה להפגיז את האוניה, ובואו נהיה הגיוניים – אף אחד לא היה מורה כך. אם לא בשל ההרג ההמוני שההפגזה היתה גורמת באוניה, בים וגם בחוף, אז לפחות בגלל מצבור הנשק העצום שהיה עליה וצה"ל שיווע לו. הצבת התותח והטיווח בוצעו לפי הוראה חוזרת ונשנית של בן גוריון עוד מהארוע בכפר ויתקין במטרה להפחיד את נוסעי האוניה ולהביא לכניעתם ללא קרב, והתוכנית עבדה… ועוד איך עבדה. אבל אף אחד לא שיער שהעניינים יצאו כך משליטה.
אז עיתוי גרוע, מאבקי כוחות באווירה נפיצה ואובדן שליטה. הובילו לפרשה הכי אומללה והכי מיותרת בתולדות המדינה. מלחמת אזרחים עברית כאן בחוף תל אביב.
–
תגובות